חייל נאמן לעם ישראל
יובל היה מלאך עלי אדמות, ממש ככה, אדם צנוע וערכי מאוד. בגיל 43, התנהג כמו לוחם בן .20 מאז שהוא היה בפלס"ר צנחנים. שמר על כושר פיזי ועל כושר מנטלי ושמח תמיד להיות בחוד החנית של המלחמה הזאת. לפני כמה ימים פגשתי אותו ואמרתי לו 'יובל, שמור על עצמך'. הוא אמר לי 'אל תדאג, יש לי הזדמנות להיות חייל נאמן של עם ישראל, אני שמח' ", אמר.
גבורה של יומיום – להיות פראייר!
לילה גשום בעזה. צוות של לוחמים מתקדם בשקט לעבר היעד, בין טיפות הגשם הכבדות. ביניהם צועד יובל ניר, לוחם ותיק ומנוסה. עיניו סורקות את האפלה, חדות כתמיד. אך מבטו נודד לרגע אל העבר, אל זיכרון מלפני שנים רבות…
היה זה ליל שבת חנוכה, בקיבוץ. יובל, אז צעיר יותר אך כבר למוד ניסיון קרבי, עמד מול קבוצת בני נוער.
קולו שקט אך מלא עוצמה כשסיפר על חברו לצוות שנפל. "גבורה", אמר להם, "היא לא רק על שדה הקרב – גבורה היא בחיי היומיום."
הוא הביט בעיניהם הסקרניות של הנערים. "בצבא, ובחיים בכלל, צריך להיות 'פראייר' ", המשיך. "אם מישהו צריך עזרה – אתה מושיט יד. אם צריך להתנדב – אתה קופץ ראשון. זו הגבורה האמיתית – לחיות חיים של נתינה."
אני לא מיוחד – הענווה של יובל בכל מחיר
יובל ממקם את עצמו בחדר ללא הסוואה, מסתכן. כשהוא מזהה דמות חשודה, במקום לפעול לבד, הוא מזעיק את חבריו בשקט. "אני בגב שלך", הוא לוחש לחברו הצלף, מרגיע אותו ברגע המתח.
הירי מדויק, המשימה מוצלחת. אחרי הכל, יובל טופח על גב חברו בחיבה. "כל הכבוד אחי", הוא אומר בחיוך.
החייל הצעיר, מופתע מהתנהגותו של יובל, שואל לגילו. "43", עונה יובל בפשטות.
"מה, לא נמאס לך כבר?" שואל הצעיר.
יובל מביט בו ברצינות. "יש לי חמישה ילדים בבית", הוא אומר. "זו לא המלחמה הראשונה שלי, וגם לא השנייה. אבל אני כאן כל עוד המדינה צריכה אותי."
"שמע, תודה. פשוט תודה", אומר החייל הצעיר, קולו רועד מעט. "אין עוד הרבה כמוך!."
יובל מחייך בצניעות. "עזוב, אני לא מיוחד", הוא אומר.
הלילה ממשיך, המשימה מסתיימת בהצלחה, אך הניצחון הגדול ביותר הוא בלבו של אותו חייל צעיר.
כשמגיע זמנו להשתחרר, הוא לא יכול לעזוב. הדוגמה של יובל, האיש שחי את מה שלימד, משנה בו משהו. ועכשיו, כשהוא עומד להיכנס שוב לרצועה, הוא יודע – הוא עושה זאת לא רק למען המדינה, אלא גם לכבודו של יובל, שלימד אותו כי גבורה אמיתית היא בדרך שבה אנו חיים את חיינו, יום אחר יום!
