הביטוי "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" מרכז בתוכו שלושה יסודות שחוזרים שוב ושוב במחשבה היהודית: העם, הארץ והתורה. במקרא, הקשר בין עם ישראל לארץ מופיע כבר בקריאה לאברהם "לֶךְ־לְךָ… אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ובהמשך בהבטחה "לְזַרְעֲךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת". במקביל, המסורת היהודית רואה בתורה את יסוד הברית והזהות של עם ישראל. בספרייה הלאומית מתואר הרב אברהם יצחק הכהן קוק כאחד מאבות הציונות הדתית, והציונות הדתית עצמה מתוארת כזרם שמייחס משמעות דתית למדינת ישראל המודרנית. כך נוצר במשך הזמן חיבור רעיוני בין העם, הארץ והתורה כרעיון מרכזי בתפיסה הדתית־לאומית.
במחשבה היהודית, עם ישראל אינו רק אוסף של יחידים בעלי מוצא משותף, אלא קהילה בעלת זיכרון, ייעוד וברית. כבר בפרשת לך־לך ההבטחה לאברהם איננה אישית בלבד אלא לאומית: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל". מכאן צומחת התודעה שהיהדות רואה בעם ישראל גוף היסטורי שנושא אחריות, אמונה וזיקה מתמשכת לדורות הקודמים ולדורות הבאים.
המושג "ארץ ישראל" מוכר עמוק בתוך ההקשר הדתי היהודי, ובספרייה הלאומית מצוין שהמונח הפך מרכזי עוד יותר עם עליית הציונות. עבור חלקים גדולים מהמסורת היהודית, הארץ איננה רק שטח גיאוגרפי אלא המקום שבו ההיסטוריה, הזיכרון הלאומי והחיים הציבוריים של העם היהודי מקבלים צורה מלאה יותר. לכן, כאשר מדברים על "ארץ ישראל לעם ישראל", הכוונה איננה רק לטענה טריטוריאלית, אלא גם לטענה של שייכות היסטורית, תרבותית ורוחנית.
לפי הספרייה הלאומית, היסוד הדתי ביהדות מושתת על האמונה בתורה שניתנה לעם ישראל. בתפיסה הזו, התורה איננה רק ספר חוקים, אלא מסגרת בריתית, מוסרית ורוחנית שמעצבת את זהות העם. לכן בביטוי "על פי תורת ישראל" יש אמירה ברורה: גם הקשר לארץ וגם החיים הלאומיים אמורים להיבחן מתוך עולם הערכים, המצוות והאחריות שהתורה מציבה.
בתוך העולם הדתי־לאומי, שלושת המרכיבים האלה אינם נתפסים כנפרדים. רעיון זה מופיע גם בתכנים חינוכיים של תנועת בני עקיבא, המתארים את "המשולש של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל" כיסוד מרכזי בהשקפה הציונית־דתית. גם אם הניסוח הספציפי אינו פסוק מקראי, הוא מבטא סינתזה בין מקורות עתיקים לבין תפיסה מודרנית יותר של תחייה לאומית יהודית בארץ ישראל.
חשוב להבין שהביטוי עצמו הוא ניסוח מודרני של רעיונות עתיקים. המקרא מדבר על העם, על הארץ ועל הברית; ההגות היהודית לדורותיה דנה במשמעות של ישיבת הארץ, גלות וגאולה; והציונות הדתית תרגמה את המרכיבים הללו לשפה רעיונית ולאומית עדכנית יותר. במקביל, בכנסת ובשיח הציבורי בישראל הביטוי "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" נקשר גם לדמויות ולתנועות פוליטיות מסוימות, ולכן הוא פועל היום גם כסיסמה רעיונית וגם כביטוי בעל מטען ציבורי.
הכוח של המשפט הזה נובע מהפשטות שלו. הוא מצליח לצמצם השקפת עולם שלמה לכמה מילים קצרות: עם שיש לו עבר משותף, ארץ שנתפסת כחלק מהייעוד שלו, ותורה שנתפסת כמצפן שמעניק למסגרת הלאומית תוכן וכיוון. עבור מי שמזדהה עם התפיסה הזו, זה איננו רק משפט יפה, אלא עקרון מארגן של זהות יהודית, חינוך, אחריות לאומית ומבט על תולדות ישראל.
"ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" הוא ביטוי שמזקק רעיון עמוק מאוד במסורת ובהגות הדתית־לאומית: העם היהודי, ארץ ישראל ותורת ישראל אינם שלושה נושאים נפרדים, אלא שלושה מרכיבים של תפיסת עולם אחת. המקרא מניח את היסודות לקשר הזה, המסורת היהודית מעצבת אותו לאורך הדורות, והציונות הדתית מעניקה לו ניסוח מודרני, חינוכי ולאומי. לכן זהו לא רק משפט אידיאולוגי, אלא גם תמצית של ויכוח, חזון וזהות. כמו כן, ניתן למצוא גישות נוספות כמו לימוד משנה לעילוי נשמת שמתקשרים לאותה תפיסה.
