זיכרון השואה בישראל הוא הרבה יותר מזיכרון היסטורי. הוא חלק עמוק מהזהות הלאומית, מהשיח הציבורי, ממערכת החינוך ומהאופן שבו החברה הישראלית מבינה את עצמה ואת אחריותה לדורות הבאים. גם בתכנים העוסקים בנושא מתוך מבט ערכי־חינוכי מודגש שזיכרון זה אינו שייך רק לעבר, אלא ממשיך לעצב את החיים הציבוריים והאישיים בהווה.
בישראל זיכרון השואה קיבל מעמד ממלכתי ברור עם חקיקת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הכנסת מציינת כי חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התשי״ט–1959, קבע את כ״ז בניסן כיום הזיכרון הרשמי לשואה ולגבורה. החוק גם עיגן את אופיו הציבורי של היום בתוך חיי המדינה.
אחד הביטויים הבולטים ביותר של זיכרון השואה בישראל הוא הטקסיות הציבורית. יד ושם, מרכז הזיכרון הרשמי של מדינת ישראל לשואה, מקיים אירועי זיכרון ממלכתיים וציבוריים לאורך השנה, ובמיוחד סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הנוכחות של הטקסים, העצרות והאירועים הציבוריים מחזקת את התחושה שמדובר בזיכרון חי ונוכח, ולא רק בנושא לימודי או היסטורי.
זיכרון השואה בישראל נשמר ומועבר גם דרך מערכת החינוך, שמציבה את הנושא כאחד מיסודות הלימוד, הזהות והזיכרון הקולקטיבי. העיסוק בשואה אינו מתמקד רק בעובדות היסטוריות, אלא גם בשאלות של אחריות, מוסר, זהות יהודית, משמעות לאומית וזיכרון בין־דורי. לכן הנושא ממשיך ללוות תלמידים, משפחות וצוותים חינוכיים לאורך השנים ולא רק סביב מועד אחד בלוח השנה.
אי אפשר לדבר על זיכרון השואה בישראל בלי להתייחס למקומו המרכזי של יד ושם. לפי חוק יד ושם, תפקיד המוסד הוא לרכז בארץ את זכרם של היהודים שנספו, להנציח את קהילות ישראל שנחרבו, לכבד את הלוחמים והמצילים, ולבסס מחקר, תיעוד והנחלה של זיכרון השואה. המשמעות היא שהוא אינו נשען רק על תחושה ציבורית, אלא גם על מוסד לאומי שתפקידו לשמר, לחקור ולהנחיל את הזיכרון באופן מסודר ומתמשך.
מעבר לממד הממלכתי, הזיכרון חי גם בתוך המשפחה. סיפורי הסבים והסבתות, העדויות, השמות, התמונות והזיכרונות האישיים הם חלק מרכזי באופן שבו השואה ממשיכה לעבור מדור לדור. לכן הזיכרון אינו נשאר רק במוזיאון, בטקס או בספרי ההיסטוריה, אלא מתקיים גם בבית, בשיחות משפחתיות ובמפגש האישי עם סיפורי חיים של ניצולים וצאצאיהם.
הנוכחות של השואה בישראל ניכרת גם ביצירה, בספרות, בשירה, בהנצחה, בשיח החברתי ובדיון הציבורי. זיכרון זה אינו מצטמצם רק ליום הזיכרון, אלא מופיע שוב ושוב כחלק מהדרך שבה החברה הישראלית חושבת על עבר, תקומה, זהות יהודית, אובדן ואחריות היסטורית. גם חומרים תרבותיים וחינוכיים העוסקים במועדי זיכרון ותקומה מדגישים את הקשר ההדוק בין העבר לבין החיים הלאומיים של ההווה.
השם הרשמי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מזכיר שלא מדובר רק בזיכרון של חורבן, אלא גם בזיכרון של עמידה, התנגדות, שמירה על רוח האדם והמשכיות. בישראל קיים דגש לא רק על קורבנות השואה, אלא גם על הגבורה היהודית, על מי שנאבקו, על שימור הכבוד האנושי בתנאים בלתי אפשריים, ועל התקומה הלאומית שבאה לאחר מכן.
זיכרון השואה בישראל הוא מרכיב יסודי בזהות הלאומית והחברתית. הוא מעוגן בחוק, נוכח בטקסים ממלכתיים, נטוע עמוק במערכת החינוך, נשמר במוסדות ההנצחה וחי גם בתוך המשפחה והתרבות. לכן הוא אינו שייך רק לעבר, אלא ממשיך לעצב את הדרך שבה החברה הישראלית מבינה את עצמה, את זיכרונה ואת אחריותה לעתיד.
