סוד הקשר בין יובל ניר הי"ד לט"ו בשבט

הגבורה של יובל היא הסמל ללוחם שבכל מצב מוכן למסור את עצמו למען עם ישראל. יובל באישיות שלו, ובתוכן החיים שלו מתאים ליום המיוחד של ט"ו בשבט. מתוך חיבור הצד הפנימי הכי עמוק שנמצא בפנים גם בשיא החורף, עם הצד החיצוני המעשי – התחלת הפריחה. יובל שלוקח אחריות על התחלת הבנין ושותף ואכפתי ומצמיח את הכל מלמטה. יובל שמבטא את הזרימה שמחיה את הצומח מלמטה.  כל הזמן היה עסוק להצמיח כל מה שראה.  בעיקר כל אדם שאיתו נפגש. מתוך העין הטובה שבה ראה את הכל. יובל – אדם של עומק, עומק של קודש – של פריחה ושל חיים.

יובל היה אדם שלא ישן. מבחינתו, שינה היתה בזבוז זמן. עם חברו אמיתי נפגש בבוקר ללימוד חברותא. זה החל במשא ומתן מתי מתחילים. מבחינת יובל הזמן הנכון הוא ארבע לפנות בוקר בעוד אמיתי רצה ללמוד ב- 5:20. כך הם עברו יחד בקרים קרים בגוש עציון בלימוד תורה, תוך שיובל מלמד את חברו עבודת המידות מהי. הם היו מלבנים סוגיות ועוברים לפרקטיקה של החיים, מקרים קונקרטיים כיצד להתנהג. תמיד יובל חזר ואמר לאמיתי, "זו המשימה שלך, קיבלת אתגר". באותה עת נולד לאמיתי תינוק, לא רגוע, שמתעורר לעתים תכופות בלילות ובכך הדיר שינה מהוריו. הדבר הקשה על אמיתי עוד יותר להתעורר מוקדם ללימוד המשותף. יובל הבחין בחברו המתאמץ להחזיק מעמד טרוט עיניים ואמר, "מי שלא יודע מתי לסגור את ספר הלימוד, שלא ילמד". כלומר שיחרר אותו ברוח טובה מהלימוד, שיהיה בבית. לפעמים אמר זאת מתוך אמונה ולעתים כדי שאמיתי ירגיש יותר טוב, מאחר שלא התמיד כמותו.

כשהיו יובל ואחיו משחקים שש בש ושחמט, אם רונן עמד לנצח, המשחק לא הגיע לכדי סיום, אלא נחתם בהפיכת לוח המשחק או החלפת מהלומות נוספת. היה בו משהו פורץ גבולות. במשפחה של נפשות מעודנות, יובל היה תוסס, שובב ומשוחרר ממוסכמות. דור חלף מהתקוטטויות הילדות, ובעצמם כבר היו השניים אבות. מטיילים יחד ורונן התקשה להבין מדוע יובל סוחב על גופו שניים מילדיו. "אתה מפנק אותם. הם צריכים ללכת", אמר לו. יובל חייך אליו. תמיד החיוך הזה, הרומז שמאחורי כל מעשה ישנה כוונה. "החוכמה היא לא להתעצבן על ילדים למרות שקשה. אני עובד

על מידת הכעס". עוד פעם הוא בעבודה על המידות, חשב לעצמו רונן. תמיד הוא בעבודה על מידות, הרהר בהערכה. נזכר כמה היה אחיו קל לכעוס. קל לכעוס וקל לרצות, כמאמר חז"ל. כשהתעצבן, כמו תמיד אצל יובל, היה זה בעוצמה. עכשיו הוא רוצה לעבוד על המידה הזו, וכמו תמיד, נושא על גבו את האתגר במלוא כוחו. מקשה על עצמו ומוכיח לעצמו כי יעמוד במבחן. "זה יפה", הפטיר לעברו רונן, "באמת נעשה קשה לעצבן אותך. לא כמו כשהיינו ילדים", הוא הבזיק לעברו קריצה. "הכלל שלי פשוט", יובל השיב לו, "כעסת – הפסדת".