חברותא של אריאל מספר: הדרך הנורמלית של בחור צעיר שמסיים מכון לב היא להתגייס, להיות חייל קרבי, להתגייס ולעבוד במקצוע. הוא אמר, "זה יכול לחכות." קודם כל, הוא רוצה להקדיש את עצמו ללימוד תורה. אני בעיקר זוכר את המצב שבו הוא פשוט ישב. הייתה לו פינה. בבית המדרש בישיבת מעלה אליהו , עם המחשב שלו, עם אוזניות, והוא פשוט לא מפסיק להקליד. דרך הלימוד שלו, אין מצב שהוא לא מבין. אם הוא לא מבין, הוא ילך לרב, לשיעורים המבוגרים יותר, לשיעורים הצעירים יותר. עד שהוא יבין את הנושא הזה, הוא לא יcontinue הלאה.
דבר מדהים נוסף באריאל היה התפילה שלו. הוא היה אדם שמתפלל במסירות נפש מדהימה, באורך, בכוונה גדולה, פשוט לראות אותו אתה כבר מרגיש שאתה בכותל, וזה היה ממש מדהים.
אריאל סיים מסכתות בקצב. היה לאריאל לוח זמנים יומי מפורט מאוד, ואני זוכר שזה היה כתוב על השולחן, מתי לקום, מתי לעשות כל דבר. אפילו הזמן שבו הוא כבר היה בישיבה עם חבר, היה כתוב בלוח הזמנים. פסח עם חבר, כאן פסח נגמר. אריאל היה תופעה ייחודית של הקרבה, של מסירות נפש בכל דבר.
מסכם פיקוד בקורס מכי"ם. שבוע אחד לפני הסוף. אקט אחרון של המסכם – הר הסרטבה. אני נע לי בין שני מישורים – ההווה והעבר. פלשבקים מהפעם הקודמת – מסע שבט אביחי, חנוכה של השמינית. פעם קודמת עם נעם ואריאל זה לקח בערך 10 דקות. עכשיו יש לי זמן לעצור, להתבונן, להיזכר, בך דרדס (הכינוי של אריאל).
אולי אחד הזיכרונות הכי חזקים שיש לי ממך. סוף העלייה ההיא, שירים ברקע. אתה ושילה (המד"ש) שניכם רוקדים. הכרתי אותך אז בערך. מהוועידה, סמינריון דרור, אולי גם מחנה הרא"ה. היה לך כוח משיכה כלשהו. בסוף זמן אלול הגעת לישיבת מעלה אליהו. והחלטת להישאר. ואני עכשיו פה על ההר ונזכר בך כ"כ חזק. אלף ואחת זיכרונות ממך צפים לנגד עיני. אני מוצא את עצמי שוב, נמשך לאותו מקום אל סוף העלייה. הפעם זה קצת שונה. קצת כמו בשבעה שלך. אי אפשר לא לחייך כשחושבים עליך, על השטויות ועל הצחוקים. חיוך כזה שדמעות חוצות אותו מידי פעם. ושוב נזכר בריקוד הזה.
בתנועת החיים הזאת שלך. מאז שליווינו אותך אז בבית הקברות יצא לנו להיפגש עוד איזה פעם פעמיים. אני זוכר שהדבר היחיד שהיה לך להגיד הוא: "מה פתאום? אני חי". אולי זאת ההגדרה הכי טובה שלך. מעבר לכל הכישרונות הרבים שהיו לך. פשוט היית חי בעוצמות הכי גדולות שיש.
